על שיעורים שעברו

 שני עניינים מעסיקים אותי במיוחד בשבועות האחרונים: אומנות השאלה והקניית מיומנות קריאה.

אפתח בראשון. בעיני, אומנות השאלה היא אחת המיומנויות החשובות ביותר שבן אדם יכול לרכוש לעצמו. היכולת לשאול שאלה שחודרת מבעד למובן מאליו, אך גם סוללת דרך ומפנה מרחב לגילוי חדשות. שאלה איכותית היא שאלה שהתשובה עליה אינה ברורה, אך מאידך לא מאפשרת לשואל ולנשאל לחזור אחורה לחיים לפני השאלה. אין לי מושג - באמת - איך מקנים את המיומנות הזאת לתלמידים, וכנראה שהיא דורשת תהליך ארוך של כמה שנים. אבל בעיקר, כרגע, אני מרגיש שהשאלות שאני ועמיתיי שואלים במעגלי שיח ודיונים, לא מספיק מזמינות. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מציע תשובות אפשריות, נותן כיוונים לתלמידים נבוכים, כי השאלה לא הייתה ברורה מספיק, או הייתה ברורה מדי, ולאף אחד אין רעיון על איך מתקדמים ממנה. הייתי אשמח מאוד לקבל כלים על הטלאת שאלות לדיון שהן רלוונטיות, נגישות, מזמינות, ומאתגרות. 

תהייה אחרונה: אולי, בעצם, אני פשוט לא נותן מספיק זמן לשקט לעשות את שלה? אולי אם הייתי מחכה עוד כמה שניות, מישהו היה עומד בפרץ ועונה? מצד שני, אני לא בטוח שלשתיקה ממושכת בזום יש אותה עוצמה כמו שתיקה בכיתה... צריך עיון.

בנוסף, אני מוטרד ממיומנות קריאה חלשה כל כך בקרב התלמידים. הקדשתי חצי שעה להדגמת החשיבות של קריאה/הקשבה צמודה בשיעור הקודם. סיפרתי סיפור עם כל מיני הבדלים דקים בין השלבים השונים, והעמדתי את התלמידים על חשיבות הדיוק, אפילו בשיחות יום יום. אבל אחר כך, כאשר נתתי להם לענות על שאלות דומות שהיו מבוססות בטקסט המקראי (שלא דרשו הבנה מעמיקה, רק לזהות משהו בטקסט, לאו דווקא להבין) קיבלתי תשובות הזויות. על שאלה אחת "איזו מילה מופיעה פעמיים בפסוק ז?" (שאלה שגם מי שלא מבין עברית יכול לענות עליה על פי צורת האותיות) 1 מתוך 7 ענו נכון (המילה הייתה "טרם"). כל השאר כתבו לי מילים שונות ומשונות - תהיתי אם הם סתם לא השקיעו במטלה, או שבאמת הם לא מסוגלים לעיין מספיק בטקסט מקראי כדי לזהות מילה חוזרת. שוב, צריך עיון...