עבודה מעשית תשפ"א: היומן של אורי

 שני עניינים מעסיקים אותי במיוחד בשבועות האחרונים: אומנות השאלה והקניית מיומנות קריאה. אפתח בראשון. בעיני, אומנות השאלה היא אחת המיומנויות החשובות ביותר שבן אדם יכול לרכוש לעצמו. היכולת לשאול שאלה שחודרת מבעד למובן מאליו, אך גם סוללת דרך ומפנה מרחב לגילוי חדשות. שאלה איכותית היא שאלה שהתשובה עליה אינה ברורה, אך מאידך לא מאפשרת לשואל ולנשאל לחזור אחורה לחיים לפני השאלה. אין לי מושג - באמת - איך מקנים את המיומנות הזאת לתלמידים, וכנראה שהיא דורשת תהליך ארוך של כמה שנים. אבל בעיקר, כרגע, אני מרגיש שהשאלות שאני ועמיתיי שואלים במעגלי שיח ודיונים, לא מספיק מזמינות. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מציע תשובות אפשריות, נותן כיוונים לתלמידים נבוכים, כי השאלה לא הייתה ברורה מספיק, או הייתה ברורה מדי, ולאף אחד אין רעיון על איך מתקדמים ממנה. הייתי אשמח מאוד לקבל כלים על הטלאת שאלות לדיון שהן רלוונטיות, נגישות, מזמינות, ומאתגרות.  תהייה אחרונה: אולי, בעצם, אני פשוט לא נותן מספיק זמן לשקט לעשות את שלה? אולי אם הייתי מחכה עוד כמה שניות, מישהו היה עומד בפרץ ועונה? מצד שני, אני לא בטוח שלשתיקה ממוש...

 אנסה כאן בקצרה להתייחס לכמה מחשבות ותובנות שמתבשלות אצלי זה זמן רב. קודם כל, אחרי שנכחתי כצופה בכמה וכמה שיעורי זום, נדמה לי שבשביל הרבה כיתות, מבנה השיעור הכי יעיל הוא שיעור ההפוך. לעיתים, שלב ההקניה מפספס את חצי מהכיתה, ולכן רוב המשתתפים בדיונים הם אותם תלמידים שהיו קשובים עם מצלמה פתוחה בשלב א. קשה מאוד לדעת סופג את המידע, אצל מי המסך הוא קרום חדיר, ואצל מי הוא כמסך ברזל. התלמידים שלנו מאוד אוהבים דיונים - מאוד. לכן, מבנה שמצמצם וממקד את זמן ההתעסקות בהספק החומר, בעיני עדיף. 20 דקות לעבודה עצמאית, לקבל את הבסיס - ואז התלמידים נכנסים לשיעור כבר מורעלים וגדושים בדברים להגיד. כאן המקום לציין, שככל שהסרטונים מושקעים או מצחיקים, ככה החשק לשתף על מה שראו יעלה.  בכל אופן, אפשר, בעיני, לטפל בבעיות המוזכרות לעיל על ידי בניית שיעור הפוך, כדלהלן: 0. פעילות פתיחה קצרה לעורר עניין - משהו לא קשור לתנ"ך שבסוף כמובן יתחבר לתוכן הפרק. 1. 20 דקות ראשונות של השיעור (אם לא יותר) - צפייה עצמאית בסרטונים קצרים שמתמקדים בצורה מחושבת וברורה בנושא אחד (עלילה, חזרה, מילה מנחה, וכו). ממשוב שקיבלנו, ...

      ברפלקציה זו נעסוק באמצעי ההוראה ה"חדיש" שניסינו: במקום שיעור "פרונטלי" קצר, ואז פיזור לעבודה עצמאית, נפגשנו במליאה לזמן קצר בלבד לריענון נהלים (כיאה לשיעור ראשון אחרי חופשה ארוכה) ופתיח, ישר שחררנו את כולם לעבודה עצמאית. אם זכרוני אינו מטעה, לדעתי קוראים לזה 'שיעור אסינכורני'.     תוכן השיעור היה חזרה על פרק א. כל אחד מאיתנו הכין סרטון קצר (קרי: פחות מחמש דקות) בו סיכמנו את הנקודות המרכזיות מהשיעורים האחרונים, ופה ושם הוספנו תובנה חדשה להעשרה. על כל סרטון היו חמש שאלות קלילות שמטרתן הייתה לבדוק שהתלמידים באמת צפו בסרטונים והקשיבו.     אין בינינו בצוות רב-אומן טכנולוגי, אז הסרטונים היו דלילי-אפקטים. אולם, גם לסרטונים משוללי הידורים יש מסתבר שיש כמה יתרונות משמעותיים:     1. בשונה משיעור רגיל, מאוד ברור מתי הסרטון נגמר. ילדים חסרי-מנוחה או עם הפרעות קשב לא צריכים כל הזמן להיות בלחץ ותהייה - מתי כבר נעבור נושא? כמה זמן נשאר? הסרטונים ממקדים את התוכן ומתחמים את הזמן מראש , ובכך מניחים את דעתם של התלמידים התזזיתיים במיוחד.    ...

השיעור האחרון עבר יחסית חלק. ניסינו לתת גוגל פורמס כ"עבודה עצמאית" במהלך השיעור, אבל לא היה מספיק זמן לבחון את הכלי הזה עד הסוף. הבעיה הגדולה ביותר, בשבילי, היא הערכה. קשה מאוד לדעת כמה הילדים באמת קולטים, כמה אנחנו מצליחים להעביר מסרים ומידע. הגוגל פורמס אולי עוד יתברר כדרך יעילה לגייס את התלמידים לתהליך הלמידה וגם לקבל תמונה של רמת ההבנה בזמן אמת, אבל כאמור נדרש עוד זמן להעריך כראוי את יעילות הכלי. ובכן, זמן הוא המשאב הכי יקר שלתחושתי נצבר לתוך צרור נקוב. בשיעורים מקוונים, כל שינוי גוזל כמה דקות להסברים וניהול מעבר השלב. לכל קישור, יש תלמיד אחד שלא מצליח לפתוח אותו; כל טכנולוגיה חדשה מצריכה הקנייה נוספת של מיומנות ותפעול. אישית, אני די חרדתי ביחס לטכנולוגיה, ואולי זה מוסיף לתסכול שאני חווה כל פעם שמילוי גוגל פורמס או הקרנת סרטון בשיתוף מסך לוקח רבע מהשיעור. גם המעברים המתוכננים היטב (לטעמי) ושתורגלו לפני השיעור עדיין קוטעים את הרצף הלימודי יותר מחלוקת דפי עבודה בשיעור פנים אל פנים.  אולם, ליד ההתמודדויות החדשות, אני חייב לציין שאני נהנה מהאתגר שהשנה מציבה בפנינו. אני מכיר ה...

  ב10.9 ו24.9 התקיימו שני שעורי התנ"ך הראשונים לשכבת ז. השיעורים היו במתכונת למידה מרחוק.     מודה שחששתי מאוד מהשיעורים האלה. בשבילי, שיעור תנ"ך הוא דיון, מפגש חי, אירוע מעורר, והציפייה לאתגר החייאת הטקסט דרך המסך לא הכתה בי התרגשות במיוחד. אולם, להפתעתי, שני השיעורים הראשונים שלנו עברו - בהתאם לציפיות המציאותיות - במידת הצלחה חלקית. התלמידים מרבים להשתתף, גם בדיונים בזום, ויש שחר לתקווה שבעוד כמה שיעורים המחברת תוכל להפוך לכלי שימושי כדי לעגן עבודה עצמאית ו/או למסגר את השיעור (הכנת המחברת בהתחלה עם כותרת ותאריך ופסוקים, כתיבה במחברת בסוף).     לא הספקנו היום לעשות סיכום, אבל נראה לי שבהמשך כדאי להקפיד על זה. עברתי על חצי מהמחברות (צילומים) ששלחו לי, וניכר שגם אחרי דיון, רוב התלמידים לא סגורים על הפרטים היבשים של הסיפור. לדעתי, אולי כדאי להשמיש את הכלים השיתופיים בשביל עבודה עצמאית ב אמצע  השיעור, ונשתמש במחברת לפעילות סיכום . כשתלמידים עושים עונים על שאלות במחברת בעבודה עצמאית, לא תמיד מתקנים את אי-ההבנות שלהם כשעוברים על התשובות (ואז נשארים עם "חנה הייתה...

     התחלתי לקרוא בימים האחרונים כמה מכתבי אליעזר שביד על חינוך הומניסטי-יהודי. במהלך הקריאה, נחשפתי לכמה נקודות שנושקות לשאלה הגדולה, שכנראה תלווה אותי שנים רבות בגלגולים שונים.     בדיבוריו על חינוך הומניסטי מוצלח, שביד מתאר גישת הוראה 'אינטגרטיבית' שתפקידה כמצרף השומר את ייחודי של כל מרכיבי התרכובת. לדבריו, כלל גדול בחינוך המשלב ומגבש המדעי וההבעתי - ובכך משקף נאמנה את מורכבות החוויה האנושית - הוא ש"המלמד והלומד, מתוך הבנת התהליך הלימודי, נמצאים בעת ובעונה אחת בתוך המקצוע ומעבר לו". תחומים אכן נפרדים אחד מהשני, תחום תחום ולשון ההוראה שלו, אך חלילה לנו לחצות את הגבול בין פירוד לבידוד. על המורה, לדעתו של שביד, לטפח את מרחבי החיכוך בהם כל תחום מתכתב ומשלים את חברו, אחרת ייצאו מתחת ידינו תלמידים דלי ממדים אל חברה רב-ממדית.      הדברים על טיפוח הממשק בין תחומים שונים הביאו אותי לנסות את תוקפו של דימוי חדש של לימוד המקרא: דימוי הצומת. המקרא משמש כצומת דרכים ועניינים, ובכוחו להוות מאגר תרבותי משותף שתכניו צצים בכל שיחה, על מגוון נושאים. כוכבי שבי...